1.14

1.14

מי שעובד בבריאות  הנפש מכיר את ההבחנה הפופולארית בין הוויה (BEING) לעשייה (DOING). יש שאוהבים לראות מקור ההבחנה בכתבים של ויניקוט, ויש שהפליגו בחשיבות הבחנה זו דווקא בחיי הנפש של המתבגר.

דברי בובר כאן קוראים תגר על ההבחנה הזאת, מכיוון שהמפגש אני-אתה הוא מעשה קיומי מלא ושלם, הפעילות הגדולה ביותר שיכולה להיות, בל הפעולה הגדולה אינה נחווית כפעולה כלל,מכיוון שהיא פעולה קיומית מלאה ואינה חדורה באמצעים. וההוויה – או הקיום – ה BEING השלם ביותר אינה רגע של מנוחה ושמירה על הקיים, כניסה פנימה ולבד, אלא רגע ממשי של מפגש, של שינוי וגדילה, מול "אתה".

"חיי ממש כל כולם מפגש" אינו עולה בקנה אחד עם העדפת ה BEING על ה DOING.

מה דעתך?

להבחנה הזאת כמובן שורשים בפילוסופיה, ומי שיותר מתמצאת בשורשים מוזמנת להעיר על זה כאן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s