1.22

1.22

זאת פיסקה כל כך חשובה ומרגשת עבורי שארחיב את הדיבור.

  1. רגעי "אתה" הם קצרים. מה שמחזיק קשר של אהבה הוא היכולת לחזור ולתת לרגעים של קשר מלא וישיר להתרחש שוב ושוב. מכיוון שהשפה מוגבלת יותר מהראיה  ביצירת תחושות של זמן, אני מכניס כאן שתי תמונות של פסל אחד בשם MULTIFORM מאת הפסל הצרפתי-ישראלי יונתן דרמון, מצפת.(1995). http://alanflashman.wordpress.com/jonathan-darmon/ אם תשחקי עם הלוך ושוב תראי את הדמויות "רוקדות". אני רואה בתמונה של הדמויות "פנים אל פנים" כרגע של "אתה", ובתמונה האחרת מעמד של "אני-הוא". אפשר וצריך להכניס זמן למימד של ריקוד.
  2. תחזיקי את התמונה של "אתה" לחמש עד עשר שניות, תדמייני רגע מסוג זה בקשר עם מישהי (או משהו) –  ואז תעבירי לתמונה האחרת. אולי זה יעזור לך כמו שזה עוזר לי לחוש  את "המועקה הנשגבה… סוף כל "אתה" ב"הוא".
  3. תחזיקי את התמונה האחרת ותדמייני כמיהה שמתרחשת בין הדמויות לחזור לתמונה הקודמת. אני חושב שזה ייקח זמן יותר מרובה. ואז תעבירי שוב לתמונה הראשונה. אולי זה יעזור לך לחוש  "ה"לז" הוא הגולם, ה"אתה" הוא הפרפר".
  4. "המועקה הנשגבה" – קשה לשאת אותה. למדתי מהניסוח של בובר להקשיב לקושי זה אצל מטופלים. למדתי שיש אנשים שנמנעים לקחת את הסיכון של כניסה לתוך קשר עמוק משתי סיבות. הסיבה הידועה יותר היא שהם מפחדים מהיבלעות – מפחדים שיפסיקו להיות עצמם בתוך המפגש. וכאן מדברי בובר אפשר ללמוד על סיבה אחרת להימנעות – שאדם מפחד שלא יוכל לשאת את המועקה של היציאה מרגעי "אני-אתה".
  5. המועקה במקור היא Schwermut. מילה זו במקור נגזרת ממצב רוח כבד, אבל בתקופה שבובר כתב הוא שימש התרגום הגרמני המצוי למונח melancholy, וכן תורגם לאנגלית ולצרפתית. באותה תקופה המונח melancholy שימש אומנים עם זיקה רומנטית כדי לבטא לא מרה שחורה או דיכאון אלא תחושה שמעורבת מנוסטלגיה, געגוע, עצב, ולפעמים גם לתחושה של שייכות עם שאר האנשים החשים באותה melancholy ביחד. בטח כתבו רבות על המושג הרומנטי הזה. מצאתי לאחרונה שבספרו הנפלא Istanbul, כתב חתן פרס הנובל אורהאן פאמוק פרק יפה על המושג הזה כפי שהוא מופיע בממשק בין מזרח למערב, בשמו הטורקי Hüzün. המונח גם מככב בפרקים רבים כולל הלפני-האחרון ב"כה אמר זרתוסטרה" של ניטשה.
  6. התייחסות מעניינת בהגות המסורתית שלנו אפשר למצוא בסוגיה בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צ"ט, שם יש דיון על דבר התנוחה של שני הכרובים (לפי המסורת בדמות "עלם ועלמה") שנעמדו על הכפורת, שהיא המכסה שכיסה את ארון הברית בקודש הקדשים במשכן ובבית המקדש הראשון. לפי דעה אחת, הכרובים ישבו על צירים והיו נעים, בשעת רצון  היו פנים אל פנים, בשעת רוגז (בין הקדוש ברוך הוא ובין כנסת ישראל) ישבו כתף אל כתף. אפשר להכיר בדמיון בין הסוגיה הזאת ובין ההשראה האומנותית של דרמון ובין ההגות של בובר. המאה התשע עשרי רבי חיים מוולוז'ין דן בסוגיה הזאת בספרו הקלאסי "נפש החיים" בחלק הראשון, סעיפים ז' וח'. הוא מעלה את השאלה, אם נגיד כנסת ישראל פונה מעם הקב"ה, אז היה מקום שהכרוב של ה"עלמה" יסתובב, אבל מדוע ה"עלם" גם מסתובב? (מטפלים משפחתיים יכירו כאן שאלה "מערכתית" מובהקת). אפשר לומר שבובר כאן נותן חלק מהתשובה, כי "אתה" הפך ל"הוא" – לשני הצדדים.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s