1.27

1.27

  1. אותה נטייה בטבע להתחברות ולהתפרקות העסיקה את התרבות המערב באותה תקופה. יש שרואים את מקור הרעיון בהודו, ושהפילוסוף שופנהאור ייבא את המושגים למערב הדובר גרמנית במאה התשע-עשרה. [מקור אחר הוא בדברי הפילוסוף הפרה-סוקראטי אמפדוקלס, שצוטט ע"י אריסטו. אמירה זו הסתובבה בימי הבינים בתוך מקבצים של דברי הפילוסופים –אני מודה כאן לידידי חיים קרייסל שהעמיד אותי על קיומה של ספרות זו ועל מקורה- , ומתוך תרגום לעברית הגיעה גם לידי החכם הפרובנסלית במאה ה-13, המאירי, שהזכיר אותה בחיבור התשובה, חלק ב' פרק א', עמ' 45.]מעניין להשוות את היחס של בובר עם הטיפול בנושא אצל פרויד, בדיוק באותן השנים. בתחילה פרויד נמשך אחרי דרווין וראה את שתי היצרים של האדם קשורים להישרדות הזן – ביצר המיני- ובהישרדות הפרט. לזה האחרון פרויד נתן את השם "יצר האני". סביב שנת 1914 פרויד זנח את "יצר האני" כאשר הגיע למסקנה שאהבה עצמית אינה דבר פשוט (=טבע=דחף בסיסי, לא ניתן לאנליזה) אלא מורכב מ"ליבידו" – שקשור ליצר המין – שמושקע ב"אני". (המסה המפורסמת "על נרציזם", 1914). עם סוף המלחמה פרויד הגיע למסקנה שהיצר השני הוא היצר להתפרקות, ואילו היצר המיני הוא תת-סעיף בנטייה כללית שנייה- לחיבור. כמובן הנטייה לפירוד מתבטא בתוקפנות, במוות, וגם בנטייה של תופעות נפשיות לחזור על עצמן בלי להתחבר עם רגשות או מחשבות (חוסר חיבור=פירוד), שהוא כינה "חזרה כפייתית". בניסוח הזה ה"אני" השתחרר ממקומו כמקור של דחף והפך ל"אני" היותר מוכר של התיאוריות "השניות" של פרויד, כלומר מתווך ומווסת. לא קשה להבין שבובר יתייחס לניסוחים של פרויד כאל התייחסות שמוגבלת לעולם "אני-הוא", כי פרויד ראה בקשרים תופעה משנית שנשענת קודם על התפקוד של האחר (למשל האם) שמעניקה סיפוקים. בלשון של בובר, פרויד נתן קדימות דווקא ל"הוא" שמתנסים בו ומנצלים אותו, ורק אחר כך אוהבים. לא פלא שקשרי אהבה קבלו את הכינוי "יחסי אובייקט"- אובייקט הוא בדיוק המילה של בובר לקשר אני-הוא.
  2. במקביל לפרויד, תלמידו-עמיתו שנדור פרנצי (ברוך פרנקל במקור) בהונגריה הציע משהו יותר בסיסי בקשרים. במשך השנים הציר הזה קיבל טיפול מסוים אצל מלאני קליין ובמיוחד אצל פיירביירן. העבודות של בולבי על התקשרות התחברו לתנועה זו. בימינו עם הביקורת הפמיניסטית על הפסיכואנליזה נוצרה עניין בהדדיות שבקשר. מעניין שדווקא האנליטיקאית אליזבת יאנג-ברוהל, בספריה Cherishment   ו. Where Do We Fall When We Fall in Love שיחזרה את ציר יחסי האובייקט יחד עם "יצר-האני". בלשון של בובר, מעגל ארוך החזיר את תלמידי פרויד להבין שהאני הראשון הוא אני של קשר, שמחפש "אתה" ואפילו זקוק לו באופן טבעי (=ההגדרה של דחף אצל פרויד).
  3. המחקרים הרבים שנערכו על התפתחות התינוק ביובל האחרון מלמדים על הרבה יותר יכולת ליצירת קשר והדדיות אצל התינוק ממה שחשבו קודם לכן. במקביל, גם צוינו יותר כוחות להכיר ולהבחין ב"עצמי" בגילאים המוקדמים ביותר.מחקרים אלה היו זקוקים לניסוח חדש על הקשר הראשוני כדי להתקדם. הניסוח הנחוץ בא מהעבודות של היינץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי ווינאי-אמריקאי שהמשיג יחסי "זולת-עצמי" (באנגלית self-object). מושג זה חותך במקום מדויק מאד בהגות של בובר. מצד אחד יש ניצול, כלומר בתחילה התינוק מנצל את האם לצרכי ה"עצמי" שלו, כמו "אני-הוא" שמתנסה ומשתמש.  מהצד האחר, ה"עצמי" זקוק לקשר כזה עם אחר כדי להתקיים כ"עצמי", כלומר ה"אני" הראשוני ביותר חי בתוך חיבור וקשר ראשוני שבו הוא בקושי מפריד בין האני והאתה. קוהוט הוסיף, שקיים צורך קיומי ב"זולת-עצמי" כדי לקיים את ה"עצמי" לאורך כל החיים.
  4. דניאל שטרן, שיחד עם לואי סנדר וברי ברייזלטון חידש את המחקר על ההדדיות שבקשר תינוק-אם, שאל את המושג זולת-עצמי מקוהוט. בספרו "עולמם הבינאישי של תינוקות" מתאר שטרן שלבים שונים של התפתחות קשר זה עם הדיוק של המעבדה שהיה חסר בדברי קוהוט .

במיוחד, שטרן הציע שלב ראשון של זולת-עצמי מווסת. בכוונתו לציין כיצד הטיפולים והתגובות של האם משמשים בעיקר תפקוד של וויסות. לדוגמה, התינוק בוכה, האם מרימה אותו על מנת להרגיע אותו. התוצאה – שאליה מכוונת האם –היא רגיעה בתוך ה"עצמי" של התינוק. אבל התינוק אינו יכול לשמש לעצמו תפקוד מרגיע, אלא הזולת-עצמי של האם מווסת את העצמי של התינוק.

אחרי גיל תשעה חדשים, לדברי שטרן, התינוק מתחיל לפתח עניין לא רק בכוונות של האם כלפיו אלא בעולם הסובייקטיבי של האם. אז תפקוד הזולת-עצמי של האם הופך לזולת-עצמי אינטר-סובייקטיבי. הכוונה בזה שהאם משתפת את התינוק בעולמה הסובייקטיבי, למשל מה מושך את תשומת ליבה או איך היא מרגישה, וממנה התינוק לומד להשתתף ב"עצמי" שלה, ובמשך הזמן גם ליצור, להכיר ולשתף אותה בעולמו הסובייקטיבי של עצמו.

מעניין להפגיש הגותו של בובר, שצמחה מתוך עין חדה ולב פתוח אבל ללא אביזרי המעבדה ומיקרו-אנליזה של סרטי ווידאו, עם דברי שטרן. לכאורה, שטרן יסכים עם פרויד, קודם האני-הוא (=זולת-עצמי מווסת) ולאחר מכן אני-אתה (=אינטר-סובייקטיבי). אבל כפי שציינתי לגבי המושג המקורי אצל קוהוט, עצם המושג זולת-עצמי יכול גם לציין אני-אתה ראשוני, עם פחות הבחנה בין האני והזולת, והשלב האינטר-סובייקטיבי יציין את המעבר למודעות של האני, והצורך גם כשנולד ה"אני" לקשר שמחזיק התייחסות "אתה" = אינטר-סובייקטיבי.

אציין עוד נקודה חשובה כאן, והוא החשיבות ששטרן נותן לקיומו של יכולת ההבחנה ביין עצמי לזולת כבר מהשבועות הראשונים. הוא הדגיש זאת כדי "לקבור" אחת ולתמיד (לתפיסתו) את ההצעה של מרגרט מהלר שהתינוק עובר סימביוזה, שבה אינו מסוגל להבחין כלל בין עצמו ובין האם, לפני שהוא בוקע לתחושת האני. שטרן עצמו אינו מבחין בין היכולת להבחין בעצמי ובין השימוש ביכולת זו. אפשר בהחלט לקיים את דברי מהלר מבחינת חשיבותן הנפשית, לגבי רגעים שבהם, תוך כדי וויסות הזולת-עצמי התינוק אינו משתמש ביכולת להבחין בין עצמו ובין זולתו.

אם ננסח את המחקר אליבא דבובר, נאמר:

  • זולת-עצמי מווסת הוא שלב שבו הקשר הוא ראשוני, התינוק אמנם מסוגל להבחין בין עצמי ובין זולתו, אבל קיימים רגעים רבים שבהם אינו משתמש בהבחנה זו אלא חווה את הוויסות של האם כקשר ראשוני וחיבור מוחלט עם האם.
  • כאשר האני מתפתח, מול האם הזולת-עצמי האינטר-סובייקטיבי, התינוק משמר את הקשר "אני-אתה" ברגעים שבהם הוא פונה אל האם כסובייקט ותוך כדי הפנייה הזאת אותו "אני" של אני-אתה מתהווה (משוחזר).
  • ברגעים אחרים, התינוק חי עם אימו במישור ההולך ומתרחב של אני-הוא. (השווה 1.28 למטה)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s