2.13

2.13

בובר מעלה דמיון מחריד, שיונק מהחסידות, מהבודהיזם ומקפקא (עוד לא מעגנון, בשנת 1923 בובר רק התחיל להכיר את עגנון, ועגנון עוד לא כתב "ספר המעשים"). כאשר אנו חיים בסימן הניתוק, חוסר המגע, אז אנו עושים סדר – באמצעות המחשבה שלנו – ומכניסים את העולם בתוך האני או את האני בתוך העולם, כדי למנוע אץ  המפגש הממשי והבלתי-מסודר אני-עולם. היפוך הכיוון לא יתרחש מיד, אלא אחרי שאנו מספיק מתרגלים לשתי המחשבות הללו עד שנוכל להעלות אותן בו-זמנית.  אז נכיר בדמיון שבין שתי המחשבות, את המגמה של שתיהן להרגיע אותנו, ואת הניתוק שמשותף לשתיהן. אז נבין מתוך חרדה גדולה שאפילו המחשבה לבדה אינה יכולה לפתור ריקנות, ושהיפוך הכיוון נחוץ לנו.

למרות היותו הוגה דעות מוכשר ומלומד מאד, בובר לא כינה את עצמו פילוסוף. הוא חשש שהתפלספות עלולה להוביל לשעבוד למחשבות וסרטים, ולעכב ממשות של מפגש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s