2.9

2.9

קיימת כאן הבחנה חדה בין תהליך לתוכן. הרי נוכחות היא תמיד תהליך, ואילו התנסות ושימוש מובילים לתכנים, לתוצרים. במובן זה, אפשר לומר שקיימת קושי טיפולוגית בהבחנה, כי למעשה אחד כולל את השני. כלומר בעל הנוכחות כולל בתוכו גם חוויות של "אנילעצמי", התהליך של בעל הנוכחות תמיד עסוק במעבר מן ה"אנילעצמי" לרגעים של חיבור ומפגש. ואילו ה"אנילעצמי" הוא תוצר אחד, אינו כולל בתוכו את הנוכחות של המפגש כלל. בדרך כלל תהליך יותר מופשט וכללי מתוכן, לכן אין כאן הבחנה בין שני "אני"ים שהם באותה רמה של הכללה. זה קושי טיפולוגי, כלומר קושי ברמות של “logical types” על פי ראסל וווייטהד.

אולי הבהרת נקודה זותקל על הקורא. אנו רגילים לעשות השוואת או הבחנות בין ישויות שקיימות באותה רמה לוגית. למשל הפעולה של "בחירה" מבוצעת בין ישויות באותה רמה, למשל בין אגס ותפוח עץ, שניהם בתוך הכלל "פירות". כאשר אנו מתבקשים "לבחור" אם אנו רוצים אגס או פרי, אנו מתבלבלים, כי פעולת הבחירה אינה יכולה להתבצע בין ישות אחת (אגם) שנכללת בתוך הישות היותר כללית (פירות). בעל הנוכחות כאן, לדעתי כמו הפירות, וה"אנילעצמי" כמו האגם.

אפשר לסכם את ההבדלים בין שני סוגי ה"אני" לשם הקלה על הקורא:

	אנילעצמי	בעל נוכחות
ידיעה עצמית	בתור סובייקט של התנסות ושימוש	מתוך סובייקטיביות
יחס לאחר	הפרדה מ"אנילעצמי" אחר	נכנס לקשר עם בעל נוכחות אחר
ביטוי רוחני של	היפרדות טבעית	התחברות טבעית
תכלית	התנסות ושימוש, "החיים"	הקשר עצמו
קיום של ממשות	אין השתתפות, אין ממשות	מתוך השתתפות
"דע את עצמך"	דע איך אתה	דע את קיומך
מענה לאחר או ליקום	"כך אני"	"הנני"
המיוחד שבאדם	תכלית וסוף, "אינדיבידואליות"	נקודת זינוק לקשר
התבוננות עצמית	עיסוק ב"שלי"	בעצמי, סובייקטיביות

ל"דע את עצמך" (γνοθι σεαυτο)  היסטוריה מעניינת בעבר ובהווה. בעבר הוא ציין את הקריאה המרכזית של סוקרטס, כפי שהוא מתואר בידי אפלטון, ושל חלק מקודמיו. בובר נכנס לעובי הקורה הפילוסופי כאשר הוא מציע פה חידוש חשוב, והוא שה"עצמך" באמירה הזאת קיים בשני המישורים. והוא מוסיף ומזהיר שיצירת סובייקט טהור עלולה להוות השתעבדות לידיעה של "כך אני" כתכלית, כמו אובייקט רפלקסיבי להתנסות ולשימוש, ולחסום את הגישה לידיעת העצמי בתור בעל נוכחות שיש בו גם סובייקטיבות שהוא מכיר בין מפגש למפגש.

בזמן האחרון מופיעות הרצאותיו של מישל פוקו בקולג' דה פרנס בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. בהרצאות, עוד יותר ברור מאשר בכתבים שפרסם, פוקו עוסק בהבחנה בין "דע את עצמך" ובין "תשים לב אל עצמך, תטפל בעצמך" «επιμελια ,'εαυτο» שהוא מבין כפעולה שנעשית בתוך קשרים. גם כאן אפשר לראות מעבר מתוכן, הידע על העצמי, לתהליך של קידום ושינוי.

ההבחנה בין סובייקט לסובייקטיביות אינה פשוטה בתוך ההקשר של השפה של 2011. בפסיכולוגיה אנו דוגלים בחשיבות של הבנת האחר בתור סובייקט. אבל גם כאן דברי בובר מאתגרים אותנו. האם בקשר של טיפול אנו לוקחים את המטופל כ"סובייקט" כלומר מבינים את ה"אך אני" שלו כמו שהוא מבין את עצמו? הייתי אומר, גם אבל לא רק. גם במפגש הטיפולי קיים אלמנט שהוא מעבר ל"סובייקט" שאפשר להתנסות בו, יש הנכחה של שני האנשים בחדר, ברגע של מפגש בין בעל נוכחות אחד וחברו, אנחנו עוסקים לא ב"סובייקטים" אל במפגש שבו השניים אינם רק תופסים את העבר אלא יוצרים ביחד את ההווה, יצירה משותפת. לאחר מכן יכירו שני השותפים ה"טביעות אצבע" של האחר על הסובייקטיביות של עצמו, בדרך למפגש הבא. בובר נחשב אבי ה"אינטר-סובייקטיבי",למשל באוסף של S. N. Eisenstadt, Martin Buber: On Intersubjectivity and Cultural Creativity. אבל המונח שהעניק בובר למערב הוא "בינאישי") (zwischenmesnchen באנגלית interpersonal.  או interhuman.

קיים עוד רמז למה שמאפשר את ה"היפוך כיוון". מכיוון שאין אדם שהאני שלו "אנילעצמי" טהור, תמיד יש מקום לכל אדם, כאשר הוא מגיע לייאוש מן חוסר הממשות של ה"אנילעצמי", למצוא בתוך עצמו "בעל הנוכחות", מתוך מפגשים של ממש שהשתתף בהם ולא הכיר בערכם, במשך חייו, אולי במיוחד בילדותו, כאשר המפגשים התקיימו גם אם לא זכו להכרה ולהערכה. בניסיון שלי כמטפל, לפעמים הזיכרון של רגעים של מפגשי השתתפות וממשות נחוצים ביותר למטופל שמנסה להפוך את הסובייקט המבוצר שלו שוב לסובייקטיביות שקיימת בין המפגשים. ולפעמים בתוך התהליך הטיפולי, הדיון בסובייקטיביות, בהשפעות ההדדיות שהתקיימו במפגש האחרון בתוך הטיפול, עוזר למטופל לתת יותר אימון ביכולת שלו לעבור ממפגש למפגש בלי להתרסק על בדידותו.